אחיזת הלחם, מלח וכבוד השולחן

לאחוז בלחם – קודם שמתחיל לברך יתפוס את הלחם בידיו, והנכון ביותר שיניח את כל ה־ 10 אצבעות על הפת, שיש בהכנת הלחם עשר מלאכות מחרישה עד אפייה, ובנוסף יש עשר תיבות בברכת "המוציא לחם מן הארץ".

לטבל את הלחם — מדין הגמרא צריך לטבול את הלחם לפני האכילה במלח, וגם בפת שלנו שהיא נקייה ויש בה גם לחם, נכון לקיים זאת מהטעם שהשולחן דומה למזבח והאכילה דומה לקורבן, ונאמר: "על כל קורבנך תקריב מלח" "ולא תשבית מלח ברית" וכו'. ומה גם שעל פי הסוד יש לטבול את הפת ג' פעמים במלח גם בפת שלנו.

כשאין לו מלח – יכול לטבול את הפת באחד הסלטים שיש בשולחן או לחילופין בסוכר, ואם בירך וראה שאין לפניו במה לטבל – יטעם ולא יעשה הפסק.

להיזהר בכבוד השולחן – כיון שהשולחן שאנו אוכלים עליו דומה למזבח, ושולחנו של אדם מכפר עליו, לכן יש להיזהר בכבודו ולא להניח עליו רגליים או לעמוד עליו ולבזותו. אולם במקום צורך, כשצריך להגיע למקום גבוה ועולה על השולחן באופן ארעי – הדבר מותר.

הפסק בדיבור – לאחר שבירך "המוציא" יטעם מיד מן הלחם, ואם קודם שטעם דיבר – כאן הדבר תלוי:

אם דיבר בדיבור שהוא מעניין הסעודה, כגון: "תביא לי מלח"או "תביא לפלוני לאכול" – במקרה זה בדיעבד יאכל את הפת ולא יחזור לברך.

אם דיבר בדיבור שאינו מעניין הסעודה כגון: דיבור של חול שאינו קשור בסעודה – צריך לחזור ולברך שוב "המוציא".