"פיו וליבו שווים"

באחד הימים של ההתקפה מאיראן הרשעה, הם פגעו בבית החולים סורוקה. באחד התיעודים היה בחור צעיר שצילם את רגע הנפילה ואמר בתמימות: "נודר לכם שכרגע נפל על בית החולים." הוא אמר זאת בלי כוונה רעה, ובכל זאת כששמעתי אותו – עבר בי רעד. כמה חשוב לשים לב לדיבור שלנו … הרי "נדרים"הם דבר חמור מאוד. ועדיין אפשר למצוא שם חיזוק נפלא. שימו לב למה שנאמר באחת ההלכות: "אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיו פיו וליבו שווים. לפיכך: היה בליבו מפת חיטים, והוציא בשפתיו פת שעורים – מותר בשניהם." (יורה דעה, סימן רי סעיף א): מרן השולחן ערוך מסביר: אם אדם רצה לאסור על עצמו אכילה של פת מחיטה, ובליבו חשב כך – אך בטעות הוציא בשפתיו איסור על פת שעורה – הנדר לא חל, והוא מותר באכילה של שתיהן. למה? כי פיו וליבו לא היו שווים, ואין הנדר תופס עד שיש התאמה פנימית בין הדיבור לכוונה. ומכאן נבין דבר גדול על עם ישראל: לפעמים אנחנו רואים יהודי שאינו שומר תורה ומצוות כלפי חוץ — ולעיניים שלנו זה עלול להיראות שהוא רחוק חלילה מהשם יתברך. אבל באמת הלב שלו בכלל לא שם. הלב שלו רוצה קירבת ה'. הוא משתוקק להרגיש את האור האלוקי. רק שיש בו פחד. הוא לא יודע מה ההתקרבות הזאת תדרוש ממנו, איך יראו חייו. ולכן הוא מהסס. ועלינו מוטל להראות לו – לא מתוך תוכחה, אלא מתוך אהבה – כמה הדת שלנו יפה ומתוקה, וכמה קירבת ה' תגרום לו לטוב גדול. ובעיקר – להזכיר לו, גם אם הוא שכח: הוא אהוב מאוד על ה' יתברך.