רק לתת

פעם שמעתי אישה שנשאלה בשאלה מעניינת וענתה תשובה שגרמה לי לחשוב. שאלו אותה: את מי את יותר אוהבת – את בעלך או את הילדים? אז יש כאלו שיענו: זאת אהבה שונה וכו', ובכל זאת אותה אישה ענתה: את הילדים. שאלו אותה איך זה הגיוני, הרי בעלך הוא זה שהולך לפרנס ולתת לך מזמנו, מכספו, ואילו הילדים הם בדיוק להיפך – הם רק מבקשים ודורשים, והרצונות שלהם בלתי נגמרים.

את שאר השיחה ואת מה שהיא ענתה כבר לא שמעתי, אבל התחלתי לחשוב מה הסיבה שאותה אישה מעדיפה דווקא את הילדים שלה. הרי זה נוגד את ההיגיון הבריא – אנחנו אמורים לאהוב דווקא את מי שנותן לנו ולא את מי שלוקח מאיתנו.

ואז הבנתי שדווקא בגלל שכל אמא נותנת מעצמה – מהכוח שלה, מהכסף, מהאנרגיה – עצם הנתינה גורמת שחלק ממנה עובר לילדים שלה, והרי (בדרך כלל) אדם אוהב את עצמו יותר מהכול.

אז למדתי שנתינה היא דבר גדול והופכת את האדם המקבל לחלק מהנותן. אז חשבתי: מה יהודי יכול לתת לבורא עולם ובכך לזכות לדבקות בה'? הרי כל העולם שלו, שנאמר: "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'", "העושר והכבוד מלפניך ואתה שולט בכול", ויש עוד הרבה פסוקים שמסבירים שהכול שייך לבורא עולם.

והבנתי שאפשר לתת לבורא נחת מהילדים שלו – שנשתדל לקרב את האחים שלנו לבורא יתברך, לתת להם חוברת של חיזוק, לתת להם חיוך, שמחה. כל מאמץ שיקרב אותם יגרום שניתן מעצמנו לבורא יתברך ונזכה לקיים את מצוות הדבקות.