שמחה בכל גיל

לאחרונה נתקלתי בסיפור של אדם אחד שהגיע לגיל מופלג 110, בלי עין הרע, וששאלו אותו מה הסוד שלו לאריכות ימים, הוא אמר שהוא מקפיד לברך את כל הברכות בריכוז ומתוך הכתב, ואפילו ברכות כמו "מזונות"ו"שהכול". הוא מרגיש שמידה כנגד מידה הוא מקבל ברכה מאת השם. מה שהדהים עוד יותר הוא שבגילו הוא שמר את עצמו בריא. באותו שבוע חיכיתי בסופר ליד אדם מאוד מבוגר, וכשהגיע תורו הקופאי אמר לו: "עכשיו תורך, אדוני." אותו זקן אמר לו: "סוף סוף," והתקדם. תוך כדי, הקופאי אמר לו: "אני מאחל לך בריאות איתנה עד 120." אותו זקן אמר לו: "אני לא רוצה 120 אלא 119." הקופאי הסתכל בתמיהה ושאל: "למה?" ענה לו הזקן שהוא רוצה שיכתבו על המצבה: "נפטר בטרם עת." הקופאי צחק מההומור של אותו זקן. וחשבתי כמה יפה לראות אדם בגיל שלו, שהוא שמח ומחייך. אם היינו יודעים כמה החיוך שומר עלינו מכל מיני פגעים וכמה השמחה היא חשובה, היינו מחייכים יותר. רק שיש תמיד יצר שתפקידו להזכיר לנו מה עדיין אין לנו ולהשכיח את שהשגנו. המחשבות של "למה עדיין אין" גורמות לנו לעצבות ולעיתים גם לחוסר חשק. התרופה הכי גדולה שחז"ל נתנו לנו היא "איזהו עשיר השמח בחלקו." וזה רמוז גם ב"עלינו לשבח," ששם כתוב "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת." ופירושו שבשמיים – כלומר ברוחניות, אדם תמיד צריך לבדוק מי מעליו ולשאוף לשם. ואילו בארץ – בגשמיות, לחפש מי תחתיו ולהבין שהמצב כרגע הוא טוב. עצה זאת תוביל לשמחה בלב...