ערב אחד השתתף הדוד שלי בחתונה בעיר נתיבות.

סיפר הרב הגאון רבי גואל אלקריף שליט"א

ערב אחד השתתף הדוד שלי בחתונה בעיר נתיבות. החתונה הייתה שמחה מאוד, ולקראת השעה 23:45 בלילה הוא יצא מהאולם ונכנס לרכבו חזרה לבני־ברק. והנה ביציאה מהאולם הוא ראה אברך שמנופף לו בידו ללא הרף, כמי שמבקש עזרה וסיוע. הוא עצר את רכבו בצד, והאברך שאל בסקרנות: אתה נוסע אולי לבני־ברק?

"כן, אני בדרך חזרה לביתי", השיב לו הדוד.

מיד כששמע זאת – פניו של האברך קרנו מאושר ושמחה: "אוכל להצטרף?"

"בבקשה", אמר הדוד. האברך עלה לרכב בשמחה, והדוד פתח בנסיעה.

תחילת הנסיעה הייתה שקטה לחלוטין. תוך כדי שהדוד שלי, הנהג, היה מהורהר כולו וחושב: מי מחפש בשעת לילה כה מאוחרת טרמפ לבני־ברק, ועוד בכזו שמחה ואושר? הוא הרגיש שהוא חייב לשאול אותו זאת: "אם אוכל לשאול – מה לך לעשות בבני־ברק בשעת לילה מאוחרת שכזו?"

האברך שתק לרגע ועשה רושם כמי שמתלבט אם לספר או לא. אך לאחר כמה רגעים פתח ואמר: " בגלל הטובה שעשית איתי — אגלה לך את האמת. אני גר בנתיבות, וכבר שנים שאני מקפיד במסירות נפש שלא לפספס תפילת ערבית במניין. גם אם אני עייף או שכחתי להתפלל – איני מוותר ליצר הרע, ומחפש בכל מצב תפילת ערבית במניין. והנה היום לא שמתי לב