החלת המצור על ירושלים

על הפסוק באיכה (א, ג) נאמר: "כל רדפיה השיגוה בין המצרים". דרשו חז"ל: אלו הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב – שבהם נכנסו האויבים לירושלים עיר הקודש ופרעו פרעות בישראל , עד שביום שבעה באב נכנסו לבית המקדש להרוס ולהשחית בו, ובתשעה באב העלו את בית המקדש באש.

כשמגיעים ימים אלו אני חושב לעצמי: איך אני יכול לעורר את הלב ולהרגיש את הצער שאין בית המקדש? הרי אף אחד מאתנו לא באמת הכיר וראה את בית המקדש, ומה שנשאר ממנו הוא רק הכותל המערבי – שריד בית מקדשנו. אז איך אגרום ללב שלי להצטער? האם יש כפתור שאני ל ו ח ץ ע ל י ו ו פ ת א ו ם מתרחש נס ויורדות לי הדמעות? ודאי שלא.

ומצאתי שנכון שזה לא פ ש ו ט ל ה צ ט ע ר ע ל משהו שאתה פחות מכיר - ובכל זאת יש דרך: להבין מה הפסדנו, ומה נרוויח כשהבית ייבנה מחדש.

לדעת שבית המקדש היה מקור השפע לעולם, הייתה בו השראת שכינה, היה בו ניקוי של כל העוונות – בלילה וביום. הלימוד על מבנה הבית, על המעלות שיש בו, על החסרונות שיש לנו בכך שאין אותו – יחבר אותנו יותר להגיע לצער על ההפסד בחסרוננו. אבל אם לא נלמד ולא נכיר – אז על מה נצטער?

לכן הדרך הנכונה היא למידה – לימוד על בית המקדש, על בין המצרים, ועל מה שאיבדנו.