חז"ל מספרים (ילקוט שמעוני ירמיה רמז שכז) שכשישבו…

1958 שנים לחורבן בית שני

חז"ל מספרים (ילקוט שמעוני ירמיה רמז שכז) שכשישבו ישראל על נהרות בבל וראו שירמיה הנביא עומד להיפרד מהם – געו כולם בבכייה. ענה ירמיה ואמר להם: מעיד אני עלי שמים וארץ, שאם בכיתם בכייה אחת עד שהייתם בציון – לא גליתם. בירושלים הם לא בכו, אבל כאן, על נהרות בבל, הם בכו. ולא הייתה זאת בכייה על צרותיהם - הייתה זאת בכייה של געגועים לירושלים, לה' יתברך. "שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון". שם, בבבל, הקב"ה מצא את עם ישראל – את היופי של היהודי, את הנקודה המתגעגעת לקב"ה.

חז"ל מאריכים לספר על הלווים שנבוכדנצר ביקש שישירו לו משיר ציון, והלווים אומרים: "איך נשיר את שיר ה' על א ד מ ת נ כ ר? ל א ד י י נ ו שהחריבו את בית המקדש, אלא עכשיו אנו עו מדי ם להקיש לפני הננס הזה ולפני עבודת אלילים?" ומיד עמדו וקצצו את בהונות ידיהם. וכיוון שראה נבוכדנצר מה שעשו הלווים – עמד והשליך מישראל תלי תלים של הרוגים. ואף על פי כן הייתה להם שמחה שלא אמרו שירה לפני עבודה זרה.

כאן מצא הקב"ה את עם ישראל: מתוך הגלות והצער – מתעלה היהודי ומתדבק בהקב"ה.