ימי החנוכה

נועדו לעורר בנו את הכלים לקלוט את ניסי הקב"ה ולהבין שהקב"ה מנהל את עולמו בחסד וברחמים בכל רגע. ובפרט צריכה להיות ההכרה שגם מתוך צרה – הקב"ה מצמיח ישועה, בחינת: "כי אשב בחושך, ה' אור לי". בזמן מלחמת העולם השנייה, ארבע מאות יהודים שהיו אזרחי גרמניה הצליחו לברוח לכיוון אנגליה. הבריטים לא רצו להחזיק אצלם פליטים גרמנים מחשש שהם מרגלים בזמן מלחמה, והחליטו שלא לקבלם.

הם העלו אותם לאניות יחד עם כל חפציהם לכיוון אוסטרליה. לצורך הושטת האוניות, הם שחררו אסירים ופושעים מהכלא שישמשו כמלחים. האנייה יצאה לדרכה מהנמל, ואותם מלחים פושעים התחילו להתעלל ביהודים. הם בזזו מהם את רכושם, ואת המזוודות הנותרות השליכו לים. הצער ועוגמת הנפש היו גדולים – האסירים איבדו ברגע את כל זיכרונותיהם, את כל רכושם האחרון, המכתבים והמזכרות. וכך הגיעו הפליטים לאוסטרליה בחוסר כל, ושם התאקלמו. שנים לאחר מכן מצא יהודי אחד יומן של קצין גרמני ששרת בצוללות בשנות המלחמה. באחד הפרקים הוא מתאר שהייתה אוניית מסחר שנקלטה ברדאר של הצוללת — אונייה ללא ליווי, פירוש הדבר: לתקוף ולהפציץ. בתחילה הם ניסו לירות בה, אך החפצים הרבים שהתפזרו שם הפריעו. ולאחר שראו שיש מכתבים הכתובים בגרמנית – הם הבינו שמדובר באזרחים גרמנים, וליוו אותם לשמירה עד שהגיעו לאוסטרליה. לאחר שירדו היהודים, הבינו הגרמנים שמדובר באונייה של בריטים - והפציצו אותה. והתברר שכל זריקת החפצים – שמרה עליהם להגיע ליעדם בשלום.