היה זה לפני כ100 שנה.
מתוך חוברת שמחה בלב · אלול תשפ״ה · עמוד 38 · י״ג אלול תשפ״ה
יהודי ירא שמיים וצדיק, ר' שמואל דוד פריד ז"ל, עבד לפרנסתו במסעדה. עם הזמן הוא קנה את המסעדה בעצמו, הגדיל אותה והכפיל את הכנסותיה. יהודים וגויים היו באים לאכול שם. במסעדה היו לו שני מטבחים כשרים: אחד בשרי ואחד חלבי. אלא, שחדר האוכל חולק לשניים: חדר גדול עם שולחנות לציבור הנוכרים, אשר שם אכלו הגויים על השולחן בשר וחלב שהוזמן בנפרד מכל מטבח, ובחדר השני אכלו יהודים ע"פ כל כללי הכשרות: בשרי או חלבי בנפרד. בכדי שחלילה לא יכשלו יהודים באכילת בשר וחלב, התקין ר' שמואל פריד תקנה גדולה: 'כל מאכל שיצא מהמטבח לא חוזר פנימה - יהיה אשר יהיה'. גם אם הוציאו בבוקר כמות גדולה של לחם, ונשאר הרבה, לא מחזירים דבר, למרות ההפסד שבדבר. כל זאת על מנת שלא יבלבלו בין מאכל חלבי לבשרי ולא יכשילו אף יהודי באכילה שאיננה ע"פ ההלכה. כך נהג במשך זמן רב כשהוא מצליח מאוד בעסקיו. והנה, יום שישי אחד, נכנסה אשתו למטבח לבשל מאכל בשרי ולתדהמתה היא ראתה שם לחם מרוח בחמאה. היא התחילה לחשוש שמא התערבב במטבח הבשרי, מאכל חלבי. היא רצה לספר זאת לבעלה ואמרה לו בתוכחה: "בוא וראה מה קרה..." "ראה, כמה יהודים סומכים עליך והנה מתברר שאתה