אמונת חכמים

יש כלל בלימוד התורה, והוא: מה שלא הבנתי – זה רק בגלל שדעתי קצרה מלהבין את דברי הצדיקים, ואם אדבוק בענווה ויגיעה, אזכה להבין מעט מדעתם הרמה.

ולמה חשוב להקדים את זה? מהטעם שנשאלתי שאלות רבות ממתקרבים חדשים ל־השם יתברך, והיה קשה להם דברים מסוימים. היום אספר על אחד מהם.

יש הלכה בשולחן ערוך שאומרת שאדם אסור לו למחוא כפיים ולתופף בשבת כדרך שעושה בימי החול, והטעם – משום גזרה שמא יתקן כלי שיר. כששלמדתי את ההלכה הזאת עם בחור מתחזק, הוא אמר לי: אני לא מבין את ההיגיון. למה שאתקן כלי שיר? מה זאת הגזרה הזאת? זה לא נתפס לי בשכל.

אמרתי לו: תדע לך שחז"ל ידעו בדעתם מה הטבע של כל אדם, ו כל הלכה שאמרו – חשבו עליה רבות ועשו גדר כדי שלא תגיע לחטא עצמו.

ואז ה' האיר לי כמה צריך לתת חשיבות לכל דיבור של צדיק. למדתי זאת משני דברים:

הראשון – טרם שנסעתי לאומן ראיתי דברי ה־בעל שם טוב שאומר: היוצא לדרך ייקח איתו בין הדברים גם לחם ויין. כשראיתי את הדיבור הזה לא הבנתי בדעתי למה אני צריך לקחת יין – הרי אני הולך למקום שיש בו אלפי בקבוקים. ולצערי לא לקחתי.

ואז, בחזור, בלי שום הכנה ותכנון, הגיע יום שישי, והגויים הרשעים החליטו לעכב אותנו בגבול. חשבנו שנצליח להגיע לביתנו לפני שבת – מה שלא קרה. לבסוף הגענו לאיזה מלון ברומניה, ושם העברנו את השבת בתפילות, שיעורים ושמחה גדולה. אבל מה שהיה הכי חסר שם – הוא יין. מחר נמשיך בדבר השני.