אמונת חכמים (ב) – המשך מאתמול

אתמול למדנו כמה חשיבות יש לתת לדברי הצדיקים, שכל דבריהם נכתבו ברוח הקודש. והיום נספר עוד סיפור שקרה – שישקף לנו למה חז"ל גדרו גדרות.

יש יהודי אחד מתוק שמתגורר בדרום הארץ, קרוב לבני דודים. הוא אוהב לטייל בארץ ישראל, ולפעמים גם לצאת ולרעות את הצאן שלו ושל משפחתו.

יום אחד הוא מספר שהוא הלך קצת לטייל ביום השבת, ובדרך, כשהוא עובר בין העצים – התגלה לו עץ חרוב רציני ביותר. לקטוף הוא כמובן לא העלה בדעתו, ובכל זאת הוא ראה כמה חרובים טריים מונחים על הרצפה, וחשקה נפשו באחד מהם. והרי גם אסור לאכול מה שנפל מהעץ בשבת בכל זאת היצר התגבר והוא הרים אחד מהחרובים כדי לבדוק אם הוא טוב והתגלה לו שהוא מלא בתולעים

ואז, באינסטינקט של רגע , הוא הושיט את ידו למעלה כדי לקטוף אחד מהעץ - וברגע האחרון הוא עצר את עצמו, וניצל מחילול שבת.

הוא הבין שכל דבר שכתבו חז"ל – הכול מכוון, הכול אמת, וצריך להאמין בדיבורים היוצאים ונכתבים מפי הצדיקים.

תדעו לכם, אחים יקרים, שבכל דור הקב"ה שולח צדיקים וגדולים לפי אותו הדור. ואדם שזוכה לאמונת חכמים, ולא מדבר על אף אדם – ובמיוחד לא על הצדיקים – זוכה לראות בישועת ה', וזוכה שהתפילות שלו יתקבלו ויתגשמו לטובה.