מטרת התענית

כל שנה בתשעה באב אנו צמים, בוכים ומקוננים, על חורבן בית מקדשנו, על הגלות המרה ועל כל הצרות והייסורים שהיו מנת חלקנו מאז. כבר קרוב לאלפיים שנה שאנו משתמשים ב''תרופה'' זו של בכיה, צום ואבילות, ועדיין לא נושענו, הצרות ממשיכות לרדוף אותנו. מדוע?

אפשר לענות על כך במשל: זוג צעיר עומד להתחתן. הם שכרו אולם מפואר, שלחו הזמנות לכולם, קנו טבעות, שמלת כלה, טלית וכל מה שצריך ליום הגדול. והנה מגיע הלילה המיוחל, כל המוזמנים מגיעים, התזמורת מנגנת, הסעודה כיד המלך, החתן והכלה זורחים ומאושרים. אולם מרוב הטרדה וההתרגשות, שכחו לערוך חופה וקידושין, והחתן לא קידש את הכלה.

היו אולם, הזמנות, תזמורת וכו', אך כל אלו חסרי משמעות ללא נישואין! זה לא שחסרים כאן קידושין, אלא שלא היה כאן כלום!

המשנה ברורה (סימן תקמ''ט) כתב: ''כל אלו הימים, כל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להטיב, כמו שנאמר: ''והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'''.

ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותם הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן כי אין העיקר התענית כמש''כ באנשי נינוה וירא ה' את מעשיהם, ואמרו חז''ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם, ואין התענית אלא הכנה לתשובה''. (באר יעקב)