כוחו של סיפור

לפני חודשים הבאנו באחד מימי הלימוד סיפור על הרידב"ז, שהוא מסר נפש לבוא ביום שלג בשביל לומר קדיש על אבא שלו, והוא הרגיש מחויבות גדולה בגלל שהאבא היה מוכן בילדותו של הצדיק להעביר חורף שלם בקור כדי שהבן שלו ילמד תורה, ולצורך כך הוא מכר את התנור שחימם את הבית ושילם למלמד.

חשבתי שזה סיפור יפה, רק שלא ידעתי מה הוא עשה. התברר ששני יהודים יקרים שקראו אותו התרגשו כל כך עד שירדו להם דמעות, וזה קרה בעקבות כך שלשניהם יש דבר משותף – הם איבדו אבא שהיו קשורים אליו מאוד, והם מסרו נפש בשנה שלו לומר קדיש, משניות וכל מה שאפשר , במטרה להחזיר לו מעט על השנים שהוא עבד קשה בחוץ בשביל שיהיה כסף לגדל אותם.

אני שמעתי והתרגשתי. כמה כיף לדעת שאני כותב ומביא דברים שמצליחים לגעת בלב של יהודים. ויחד עם ההתרגשות התעוררתי לכתוב על המצווה החשובה שנקראת כיבוד הורים . גם בדור שלנו, בניגוד לכל מיני מחשבות של פילוסופים, אפשר וצריך לכבד את ההורים. כשנבין קצת מהמעלה שיש במצווה החשובה הזאת, וכשנדע שהשכר על כיבוד הורים הוא גם בעולם הזה – אולי יהיה יותר קל להפנים את זה.

ובאמת, אחים יקרים, כואב לי שיש היום הורים שחושבים שהילדים של היום השתנו וכבר אי אפשר לחנך אותם, והם אומרים: זה דור שונה זה לא מה שהיה. וזה ממש לא נכון – ממש עיוות המציאות. וכדי לזכות לילדים מחונכים זה דורש השקעה בשנים הראשונות, שאחר כך תשתלם.