התבודדות (ב)

אתמול דיברנו על החשיבות של לדבר עם ה' יתברך, והיום אני רוצה להוסיף יותר על איך צריך לדבר. הגמרא (במסכת תענית יט) מספרת שהגיעו אל חוני המעגל בשנת בצורת ואמרו לו שלא יורדים גשמים ושיתפלל. התפלל חוני ולא ירדו גשמים. הלך חוני ועשה עיגול בקרקע ואמר: בניך פנו אליי, כיוון שאני בן בית אצלך – אני נשבע שלא אצא מהעיגול עד שירדו גשמים. והגשמים התחילו לרדת בטפטוף. חוני ביקש גשמים יותר חזקים, והתחילו לרדת בזעף. חוני אמר: לא כך ביקשתי, אלא בקשתי היא גשמים שיורדים בנחת. וגם בקשה זאת התמלאה. שלח לו שמעון בן שטח לחוני: אלמלא [אילו לא] שחוני אתה – גוזרני [הייתי גוזר] עליך נידוי. לפי שאין זה נאה לדבר כך לפני הקדוש ברוך הוא. שאתה מטיח דברים כלפי הקדוש ברוך הוא, ואומר: לא כך שאלתי! אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא לפני המקום – והוא עושה לך רצונך, כמו בן שהוא מתחטא על אביו – ועושה לו רצונו. לחוני היה לב נשבר, והוא הרגיש שבורא עולם הוא אבא שלו, שרק הוא יכול למלא את מבוקשו. ובהרגשה כזאת של בן — הוא קיבל את רצונו. ואומר רבי נחמן (שיחות הר"ן ז): "טוב מאד מי שיכול לשפך שיחו לפני השם יתברך ברחמים ותחנונים כבן המתחטא לפני אביו." אנחנו לומדים מכאן שהשיחה שאנו צריכים לקיים היא כבן עם אבא – שיודע שרק האבא יכול לעזור לו. וכך צריך לדבר עם בורא עולם – בהרגשה כזאת שאני מדבר עם אבא שלי, שיכול להזיז הכול עבורי.