הכנות למתן תורה – ענוה

כשקוראים את התורה היקרה שלנו אנו למדים דבר מעניין: השבח שהתורה שיבחה את משה רבנו לא היה על כך שהוא גבוה, עשיר, חזק או חכם - למרות שכל המעלות האלו היו בו. הרי משה היה עשיר גדול, היה לו כוח עצום, הוא קיבל 49 שערי חכמה, והוא היה הגדול שבנביאים. ובכל זאת, התורה התמקדה דווקא במידת הענוה, כדי לומר לנו שזה מה שה' יתברך אוהב.

ולא רק שאוהב את מי שהולך בענוה אלא גם גורם לו להצליח, שנאמר: "לענווים ייתן חן". ולא רק שמצליח אותו – אלא גם מגביה אותו, שנאמר: "מגביה שפלים עד מרום".

וזה דורש עבודה, אחים יקרים. ולא בחוץ – אלא דווקא בבית, בסביבה של אלו שמכירים אותך באמת.

ולמה אני אומר שבחוץ זה לא תמיד ניכר?

כיוון שאדם יכול להתבטא ליד אחרים: "מי אני? מה חיי? אני עפר ואפר, אני כלום…"

אבל כשהוא מגיע הביתה, ואשתו אומרת לו: "עשה כך וכך", או אם הוא לא נשוי – ואמא אומרת לו: "בוא תעזור לי, תושיט יד" - אז פתאום הוא אומר: " אני אעזור? מה, חסר אחרים?" או: "אני לא יכול עכשיו". ובמקרה גרוע יותר – הוא גם יכול להרים את הקול ולהפוך את הבית.

ולכן ענוה אמיתית נמדדת דווקא איפה שקשה לך, דווקא במקום שבו אתה לא מרגיש צורך לעבוד על כך. והזוכה למידת הענוה – בכל אשר יעשה יצליח.