מסירות נפש
מתוך חוברת שמחה בלב · טבת תשפ״ו · עמוד 20 · ז׳ טבת תשפ״ו
חורף שנת תרע"ג (בערך 100 שנה אחורה), כפור ורוחות שולטים בעולם. זה שנים רבות שזקני צפת אינם זוכרים חורף כה קשה. איש אינו יוצא מפתח ביתו מפחד הסופות, השלגים המשתוללים, הרוחות שורקות בעוז, ובין משב אחד למשנהו נשמע קולם של היונים השוכנות בגגות הבתים. הן אינן יוצאות ממחבואן כדרכן בכל בוקר לחפש מזון, אלא מצטנפות בפינותיהן כדי להתגבר על הקור המקפיא השורר בכל מקום.
זה מכבר עברה השעה הקבועה לתפילת שחרית, אך התפילה בבית הכנסת לא החלה. תשעה צעירים שהגיעו לבית הכנסת לתפילת שחרית במאמצים כבירים עמדו והמתינו למניין, אך כנראה אנשים המתינו להפוגה קלה בסופה כדי לצאת לבית הכנסת.
מדי פעם הציץ רבי שמאי, אחד המתפללים, מבעד לחלון שנוקה מהכפור שהצטבר עליו, וציפה בכליון עיניים אולי יבוא מתפלל נוסף. מחוגי השעון נעו קדימה – ומניין אין.
לפתע ראה רבי שמאי דמות כפופה עטופה במעיל ושמיכה, הצועדת בצעדים אטיים. אדם זקן פסע לעבר בית הכנסת. מדי פעם היה נראה שעומד הוא ליפול ולאבד את שיווי משקלו מחמת השלג החלקלק, אך הישיש לא נכנע והוסיף לצעוד בעקשנות אל בית הכנסת. מהר רבי שמאי לעבר הזקן לתמכו, ולתדהמתו גילה שהזקן היה לא אחר מאשר רבינו יעקב דודו וילובסקי,