בקשה לא שגרתית

בתפילה של שבת בבוקר אנחנו עולים לתורה. בדרך כלל אחרי העלייה הרב מברך את העולה לשפע, להצלחה, לשלום בית וכו' — הברכות הרגילות שחוזרות על עצמן. זה עוד דבר שבשגרה שאנחנו לא מייחסים לו חשיבות. ואז הגיעה אותה שבת שאישה קנתה עלייה מהעזרת נשים, וכיוון שהיא לא יכולה לעלות לתורה — היא כיבדה את הרב שיעלה. כשהרב סיים הוא עשה לה מי שברך ואמר לה : מה תרצי גברת? ואז היא אמרה משהו שתפס אותי והתחבר לי עם סיפור נוסף. היא אמרה: הלוואי שה' יתברך ייתן בינה לבת שלי והיא תכניס את הבן שלה לבית ספר תורני שילמדו אותו תורה. הרב בירך בשמחה.

ואז, ממש כמה ימים אחרי, פגשתי בחור שפעם סיפרתי עליו בחוברת. הסיפור היה שהוא גדל בבית רחוק מאוד מתורה ומצוות, ובכיתה י"א הוא התחיל להתחזק ועבר ללמוד בישיבה שנתנה לו גם תורה וגם להשלים בגרויות. ולמרות שבבית היה קשה – לבסוף עם העקשנות שלו הכול הסתדר. נחזור לפגישה איתו: ראיתי שהוא מרוגש. שאלתי: מה קרה?

הוא אמר לי: אתמול בלילה חזרתי מאיפה שאני לומד. זאת הייתה שעה מאוחרת, וראיתי שני חברים שלמדו איתי – יושבים על הספסל בשכונה עם כוסות של אלכוהול, שתויים ומקיאים על עצמם. הם הסתכלו עליי והתחילו לצחוק: מה קורה צדיק? אמרתי להם שלום והמשכתי בדרך. ואז אמרתי לעצמי: אבא, תודה שהצלת אותי – שאני לא צריך תוספת חיצונית כדי לשמוח.

ואחרי שהוא סיפר – התחברו לי שני הדברים. הרי זאת שביקשה בבית הכנסת – היא יודעת שהתורה מעדנת את האדם, והיא מבינה שמשם יצא לנכד שלה רק טוב.