אתמול דיברנו על זיווגים והיום נמשיך עוד קצת.

בכל הדרכת חתנים יש משהו אחד שעליו מסכימים כל הרבנים המדריכים, והוא: אתה רוצה שהעסק יצליח? אתה רוצה שלום בית? אז צריך לוותר. וזה נכון לכל עניין בחיים, שהרי הרב שטיינמן היה לו כלל שמעולם הוא לא ראה מי שמוותר ומפסיד.

ועדיין זה לא קל לוותר ולהבליג, במיוחד אם אתה חושב שאתה צודק, ואם לא מתקיים הרצון שלך אפשר בקלות להגיע לכעס, וכבר כולנו יודעים שכעס מחריב כל חלקה טובה. ובעניין זה שמעתי סיפור מעניין מהרב יואל גמבש שליט"א. הוא אמר שלפני כמה שנים טובות היה יהודי יקר שעשה לחבורת צעירים בחודש אלול סליחות ברוב עם. יום אחד הגיעה לסליחות אישה אחת שמצאה חנייה ממש טובה, וחנתה את הרכב. באותו מקום היה קשה למצוא, ולכן אישה זאת הייתה ממש ברת מזל. רק שדבר אחד היא לא בדקה – החנייה הייתה מיועדת לשני רכבים, והיא תפסה בצורה שהחנתה את שתי החניות.

ואז באותו רגע הגיע אדם אחד שהוא תושב השכונה, שמאוד רצה להחנות, במיוחד שמדובר בשעה מאוחרת וכבר נמאס לו לעשות סיבובים. הוא ראה איך היא החנתה ורצה מיד לצעוק לה : "גברת, את לא רואה איך את מחנה? תפסת פה שתי חניות!" רק משהו עצר אותו, והוא החליט לא לצעוק אלא לקיים את " דברי חכמים בנחת נשמעים". והוא אמר לה בקול רך: "סליחה, את יכולה לזוז מעט אחורה שגם אני אזכה להחנות?"

היא אמרה: "סליחה, לא שמתי לב", והזיזה את הרכב.

ואז היא שאלה אותו: "אתה אולי מחפש שידוך?" וכשהוא ענה תשובה חיובית – זה התקדם, והיום הוא נשוי באושר. הכול התחיל מקצת סבלנות וכבוד לזולת.