אל תישבר!

יש מושג בהלכה: "כלי חרס —שבירתם היא טהרתם." חרס נעשה מחול, וגם יהודי נברא מעפר (חול), ולכן דווקא השבור הוא הטהור והקרוב להשם יתברך.

ובעניין זה אשתף שפעם אמר לי יהודי יקר שהוא מרגיש שהוא לא שווה כלום ושהוא שם לב שיש אנשים שמצליחים יותר ויש פחות והוא מרגיש שהוא מהם.

המצב של אלו שנמצאים בחוסר הצלחה עלול לגרום להם חלילה לרגשי נחיתות ולמחשבה שהם אינם טובים. אך זה אינו נכון כלל! אני בדעה שכל אדם יכול להצליח, לא משנה איפה הוא נולד או מה הרמה שבה הוא נמצא כרגע, שהרי כתוב בפרקי אבות: "כל אדם יכול להיות כמשה רבנו." משמע שאפשר להגיע רחוק. חשבתי שאותיות "משה" באו לרמוז גם"מה – שהיה – היה", וללמד אותנו להמשיך ולא להיתקע בעבר.

משל סיני עתיק מספר: על אישה שהייתה בכל בוקר דולה מים מהבאר שליד ביתה. בשני דליים שבאחד מהם היה חור. כשהייתה מגיעה לביתה, תמיד נותר בדלי עם החור חצי מהכמות של הדלי השלם.

הדלי השלם היה מוכיח את הדלי החסר ואומר לו: "תראה איזו כמות של מים אני מביא! מה אתה שווה לעומתי? אני המושלם, אני הטוב! " הדברים הללו פגעו בדלי החסר וגרמו לו לעצבות.

האישה הבחינה בכך, ניגשה אליו ואמרה: "למה אתה עצוב? אני רוצה להראות לך משהו." היא לקחה את הדלי החסר אל השביל שמוביל מהבאר לבית, והראתה לו שבכל הצד שלו גדלו פרחים יפים ומיוחדים. ואמרה לו: "אתה רואה? מהמים שדלפו ממך —גדלו דברים כה יפים. דווקא החיסרון שלך יצר טוב, ולא השלמות.