בהם כלל, ובלי שהצליחו לאכול מהם אפילו משהו.

בהם כלל, ובלי שהצליחו לאכול מהם אפילו משהו.

משם פנה לאולם השני בו ישבו היהודים , ומה גדלה פליאתו כשנוכח שהמטעמים והמעדנים כולם נאכלו עד תומם, וכל היהודים יושבים בנחת ומשוחחים בדברי תורה.

שאל אותם המלך: " הכיצד זה הצלחתם לאכול בכלים הארוכים הללו?"

ענו היהודים ואמרו: "אמנם כן, קשה היה לכל אחד מאיתנו להגיש בעצמו אל פיו מן האוכל באמצעות מזלג כה ארוך, על כן נמנינו וגמרנו בינינו שכל אחד יעמוד ויאכיל את חברו."

מלא התפעלות מחכמת היהודים חזר המלך לאולם של הגויים, סיפר להם איך מצאו היהודים עצה להתגבר על מכשול הכלים הארוכים והכריז בפניהם: "הנה, ראו כמה טיפשים אתם וכמה חכמים היהודים!"

האמת היא – שגם המלך טעה… מפני שהפתרון שמצאו היהודים אינו נובע מחכמתם, אלא ממידת החסד שטבועה בהם היא שהכריעה את הכף, והיא שהביאה אותם לחשוב על הרעיון שכל אחד יאכיל את חברו!

כי בנפש היהודי טבוע הרצון להשפיע איש על רעהו – מה שאין כן אצל הגויים שבעצם ט ב ע ם ה ם ד ו א ג י ם ר ק לעצמם, ומצוקת הזולת אינה נוגעת ללבם. לכן אצל הגויים לא היה שייך כלל שיעלה על דעתם הרעיון שכל אחד יאכיל בכף שלו את חברו.