עולם של חסד

חז"ל תלו את ביאת המשיח במשימה לא פשוטה, והיא אהבת ישראל. הרבה יהודים יכולים לומר בפה: אני אוהב את כולם, כולם חברים שלי – רק שאהבה אמיתית היא גם במעשים. הגר"א מווילנא אומר לנו שנשלחנו לעולם הזה כדי לעבוד על המידות, וכיוון שזאת השליחות – זאת עבודה לא פשוטה. ועכשיו, אחרי שהקדמנו, אני רוצה לספר לכם על דבר שראיתי – עד איפה יהודי יכול להגיע כשהוא מתקן את מידותיו. במשך תקופה למדתי בכולל מסוים, שהתקיים בו שיעור בשעות הצהריים. את השיעור העביר הרב עם רמקול ממש גדול, ושמתי לב שיש בחור שמכין את המקום לשיעור ומשנה בכל יום את סוג הרמקול - יום אחד שם את הרמקול הכחול , ויום שני שם את הרמקול השחור שלישי הכחול וכן הלאה. בהתחלה לא ייחסתי לכך חשיבות עד שיום אחד חשבתי לעצמי: לשם מה הוא משנה בכל יום את הרמקול? הרי שניהם באותו גודל, והם ממש כבדים, וזה כרוך במאמץ – לא חבל על הגב שלו? החלטתי לשאול אותו למעשיו, ואז הוא אמר לי בשיא הטבעיות: תדע לך שאת הרמקולים האלו תרמו שני אנשים שונים, ואני רוצה לזכות את שניהם, ולכן כל יום אני נותן לאחד מהם את הזכות, וביום השני לשני. שאלתי אותו האם הם ביקשו ממנו לעשות זאת , והוא ענה לי לא — אני עושה כך מדעתי. כששמעתי, התפעלתי – להגיע לרמה כזאת של אכפתיות לאדם שאתה לא מכיר , מתוך חשיבה: הוא תרם, הוא התאמץ, אני לא רוצה שיפסיד. זה באמת עבודת המידות. במידה ונתחיל לעבוד על כך – אני בטוח שהמשיח יעמוד בפתח.