התפילין הקדושות

יום שישי אני מעלה את הילדים לרכב, ופתאום נוסע לכיווני רכב של משמר הגבול. הם עוצרים לידי , ואני מנסה להבין מה קורה. ואז יוצאים ארבעה חיילים, אומרים לי שלום, ואחד מהם אומר: אני חייב תפילין.

שאלתי מה קרה, והוא אמר: תקשיב, אנחנו כבר שעה מחפשים כאן תפילין. לא הספקתי להניח בבוקר, ואין לי רוגע מאז.

כיוונתי אותו לבית כנסת שהיה שם באזור, והם המשיכו מהר לכיוון. לראות את זה בעיניים כל כך שימח אותי - מהסיבה שהם לא היו דתיים, לא הייתה להם כיפה, ובכל זאת הם לא ויתרו על החיבור לאבא שבשמיים. הם הגיעו להכרה כזאת שבלי תפילין הם מרגישים ממש חוסר בגוף, אין להם רוגע. וזה מה שכל אחד צריך לחזק אצלו.

יש מושג שנקרא מצוות אנשים מלומדה. פירוש הדבר הוא שאדם שעושה כל יום מצווה מסוימת – הוא מתרגל, וזה הופך להיות אוטומטי. היד יודעת שבשעה כך וכך צריך לקשור את התפילין, הגוף מבין שבאותו הזמן צריך להתפלל. וכך האדם הופך לרובוט של קדושה.

אבל אם הוא לא יעצור לרגע וינסה להבין מה הוא עושה – החיים ימשיכו על אוטומט.

וזה מה שאנחנו צריכים להזכיר לעצמנו מדי יום, או לפחות פעם בשבוע: התבוננות על מה שאנחנו עושים, וגם למה אנחנו עושים, ואת מי אנחנו עובדים.

כשנשתדל בכך – המצוות והמעשים הטובים יקבלו ממד אחר לגמרי, ויעלו במדרגות הקדושה למעלה למעלה. אמן.