הרב גלינסקי מספר

פעם בראש חודש אלול, נסע להגיד שיחה במזכרת בתיה. באמצע הנסיעה אמרו לו המלווים שלאחרונה הצליחו להקים מסגרת של שיעור תורני ביבנה, כל ערב משעה חמש עד שמונה, וכדאי שיקפוץ לשם לדרוש כמה דקות.

לפני שנתתי את הסכמתי, הם כבר סובבו את ההגה בדרך ליבנה. לא הייתה לי ברירה.

נכנסתי לבית הכנסת ביבנה ומצאתי שיעור גמרא. ישבו שם כשלושים יהודים יגיעי כפיים. להביט במחזה כזה, איך שיהודים יגעים בתורה עם כל הטרדות, מרנין את הלב.

אמרתי דרשה קצרה, ואחרי הדרשה ניגש אליי יהודי ואמר: "כבוד הרב, יש לי משהו לדבר איתך בפרטיות."

באנו, נכנסנו לעזרת הנשים, והוא הסביר לי שהעבודה שלו היא ביהלומים. הוא בא מהמפעל עייף בשעה ארבע, מכניס משהו לפה ומיד רץ לשיעור המתקיים בשעה חמש.

בימים האחרונים אשתו מתלוננת ואומרת לו שבמשך כל היום היא עם הילדים הקטנים וקשה לה להסתדר איתם, ושאני רק בא מהעבודה ונעלם שוב לשיעור. "ברצוני שתעזור לי בבית."

שאל אותו הרב: "ומה ענית לה?"