אני מאמין בניסים.

פעם כתבנו שאמונה צריך לדבר בפה, ובכך זה יחדור ללב. ולכן אני משתדל לדבר אמונה, גם אם יש קשיים בדרך, בכל זאת כדאי לעשות מאמץ. וכך קרה שיום אחד הבן שלי היה צריך לצאת מהתלמוד תורה מוקדם, ששם הוא אוכל בדרך כלל צהריים. אשתי שאלה אותי כיצד אני אכין לו לאכול במקום שבו אני לומד. אמרתי לה אל תדאגי השם יתברך ישלח. היא שאלה שוב לוודא האם בשעה שהוא יגיע צריך להגיע אוכל. אמרתי שלא, ובכל זאת אני מאמין שהשם ישלח. כך נגמרה השיחה. הגעתי לכולל והתחלתי ללמוד. בשעה 13:00 בערך, פתאום משום מקום נכנס אדם עם 4 מגשים של אוכל. בכל אחד מהם היה שפע עצום, גם ירקות ופירות חתוכים, סוגי כריכים, פיצוחים וכל טוב. התברר שהוא עשה בר מצווה לילד, ונשאר לו הרבה אוכל. ואיך שהוא פתח את הדלת לצאת – הבן שלי נכנס. מיד שלחתי אותו לאכול, ושמחתי על גודל ההשגחה. עכשיו תחשבו רגע, אחים יקרים, כמו צירופים ה' יתברך עשה. הרי הבר מצוה הייתה די רחוק מהכולל, וגם מי אמר שיישאר אוכל, וגם מי אמר שאותו אדם היה לוקח מה שנשאר ומביא דווקא למקום שבו אני לומד. אז איך זה קרה? התשובה לכך פשוטה: אמונה. כשאתה מאמין שה' יתברך ייתן לך – הוא ייתן לך. כשאתה מאמין שה' יתברך יעזור לך – אז הוא יעזור לך. אתם קובעים איך ההנהגה אתכם תהיה. וצריך לדבר אמונה, ולא להפסיק לדבר. גם אם מבחינת שכל אין מצב שתקבלו את שתרצו באמונה זה לא כך. כיוון שהאמונה מתחילה איפה שהשכל נגמר.