אבא תרחם

יש שעוברים עכשיו את תקופת הלימודים, ויש שעבורם אותה תקופה היא בגדר זיכרון רחוק. רק שכולם צריכים לדעת שהחיים הם בית ספר אחד גדול.

ההלכה אומרת שצריך לכבד זקן שעבר את גיל 70 ולקום כשהוא עובר – מסיבה פשוטה: עברו עליו הרבה הרפתקאות והוא עמד בהן, ולכן צריך לכבד אותו.

כששאלתי בחור שכבר הפך לאיש מה הוא זוכר מהילדות, הוא אמר לי: לא יותר מדי, כמה דברים בודדים. לא כל כך אהבתי את המקום שבו למדתי ולכן הדחקתי את הזיכרונות האלו לפינה. ואז פתאום הוא אמר לי: יש דבר אחד שאני זוכר שקשה לי לשכוח. אמרתי לו: תשתף, מה אותו דבר?

והוא אמר לי שהיה לו בבית הספר ילד נכה שניסו לשלב אותו עם כולם, ולאותו ילד נכה היה אבא שממש דאג לו – לקח אותו, החזיר אותו , ונתן לו תמיד הרגשה טובה. אמרתי לו: יפה מאוד, רק למה קשה לך לשכוח?

הוא אמר: רגע, חכה – זה לא העיקר בסיפור. מה שקרה, שקשה לי לשכוח, היה שהחליטו להוציא את כל בית הספר לטיול שכלל טיפוס הרים. ואותו ילד אמרו לו שכיוון שיש לו מגבלה הוא רק יסבול שם , ולכן הוא לא יכול להגיע.

אבא שלו ששמע את זה אמר: הבן שלי לא שונה מאף אחד. אני אבוא ואעזור.

ובמשך כמעט כל הטיול – הוא הרים אותו עליו, סחב אותו, ונתן לו הרגשה שהוא חלק מהכלל. וזה משהו שקשה לשכוח – מסירות של אבא.

אמרתי לו: מדהים. שווה ללמד את זה לעם ישראל