הנעלבים ואינם עולבים

שמי שרה, אני בת 10 וגרה בברוקלין שבארה"ב. אתם ודאי מכירים את דברי חכמינו ז"ל על אנשים מיוחדים שנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים … עליהם נאמר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", שפירושו כי מי שמצליח לא לה גיב כשמעליבים אותו, זוכה לעתיד לבוא להאיר כמו השמש, והוא נחשב אהובו הגדול של הקב"ה.

היה זה ביום שלישי אחד. יצאתי בריצה מדלת הכיתה, רצתי במסדרון, דילגתי במדרגות, יצאתי משער בית הספר ורצתי כל עוד נפשי בי לביתה של סבתי. לא יודעת איך מצאתי את הדרך מבעד לדמעות הרבות שטשטשו את כל מה שלפני. צלצלתי צלצול קצר בפעמון ופתחתי את הדלת במפתח שסבתא נתנה לי.

יום שלישי הוא היום הקבוע שלי אצל סבתא. סבתא ישבה בסלון וסרגה. צנחתי על הספה, מנסה בקושי לעצור את הבכי הסוער.

"על מה ולמה קדרו פנייך?" שאלה סבתא כשהניחה את המסרגות והצמר וחיבקה אותי חיבוק עז ומנחם.

"היא פגעה בי … העליבה אותי לפני כל הכיתה", שברי מילים יצאו לי מהפה. כשנרגעתי מעט, סיפרתי לסבתא על החיבור שכתבתי כשיעורי בית לשיעור הבעה, ובו סיפרתי על סבתא החכמה שלי ועל סיפוריה המעניינים.