רק השם בעולם

בכולל שבו אנו לומדים יש לידו מקווה טהרה לגברים. מדי פעם באים לשם בחורים צעירים מרחבי ראשון לציון והסביבה לטבול, להניח תפילין ולהמשיך בשגרת יומם. באחד הימים נכנסו שלושה בחורים צעירים בני 13-14, ואחד מהם ביקש להניח תפילין. החבר שלו היה יחף ולא רצה להיכנס. אמרתי לו שגם הכוהנים הלכו בבית המקדש יחפים. הילד שבא להניח תפילין שמע ואמר: "וואו, אני כהן!" אמרתי לו איזה זכות, ושיברך אותי.

הוא לקח סידור ועם תמימות ומתיקות של ילד עשה לי מי שברך. ראיתי איזה ניצוץ יש לו בעיניים וכמה הוא רוצה להכיר את השם. עשיתי לו סיבוב, הסברתי לו מהו מקווה ואיך הוא מתמלא ממי הגשמים, וראיתי שהוא שמח לשמוע עוד ועוד. ואז הוא אמר לי שהוא ישמח לחזור שוב.

לאחר שהוא יצא, אחד הבחורים שישב בבית המדרש אמר לי שהם החזירו אותו כמה שנים אחורה. שגם הוא היה בבית ספר שאינו מחנך לדת ויהדות (ואני משתמש בלשון עדינה), ובאחד הימים הוא הניח תפילין בחצר. ראתה אותו אחת מהמורות והיא מיד ניגשה למנהלת להתלונן עליו, והוא זומן לשימוע.

הוא נכנס לחדר והמנהלת בשיא חוצפתה אמרה לו: "אתה לא תניח כאן תפילין, זה לא לפי התקנון. " "לא הייתי פראייר. אמרתי לה: באמת? תוציאי את התקנון, אני רוצה לראות." המנהלת התחילה לגמגם, והוא המשיך להניח ולא וויתר על החיבור עם השם.

ואני הקטן אומר: ריבונו של עולם, למה אתם מרחיקים את ילדי ישראל מהתורה המופלאה? מלהכיר את השם יתברך? אתם הקוראים היקרים, תמשיכו במסורת ותכירו להם את העולם המופלא של היהדות.