הדמעות של המוהל – ושלושה עמודים בניו יורק טיימס

היו אלה ימים קשים ליהודי ניו יורק. חוק שפגע במצוות ברית המילה כבר עבר, והמאבק נגדו היה בעיצומו. ר' אברהם, מוהל ותיק שעבר את שנות השואה, רצה לצאת בפרסום גדול בעיתון החשוב ביותר בעיר, כדי שכולם יבינו מה עומד מאחורי הגזירה. אבל כשגילה כמה עולה מודעה כזו, הבין שזה פשוט לא אפשרי, וויתר.

כעבור ימים ספורים קרה דבר שלא תכנן. מהעיתון עצמו התקשרו אליו, ביקשו לשוחח איתו על הסערה וגם להצטרף לכמה בריתות שהוא עורך. ההזדמנות הייתה גדולה, אבל גם הסכנה: אולי הכתבה תצא שלילית, ובמקום לעזור ייגרם חלילה חילול השם. כדרכו, הלך ר' אברהם לשאול את גדולי הדור. הם השיבו שהמצב כבר לא יכול להיות גרוע יותר, ואם הכתבה תציג את המצווה באור אמיתי – יכולה לצמוח מזה רק טובה.

משפחה אחת הסכימה שהעיתונאים ילוו את הברית של בנם. הם הגיעו מוכנים, עם שאלות, ועקבו אחרי כל תנועה. ואז, ממש לפני הפסוקים שהמוהל אומר בשעת הברית, ר' אברהם לא הצליח לעצור את עצמו ופרץ בבכי. העיתונאים נבהלו ומיהרו לשאול מה קרה.

הוא סיפר להם שכל חייו השתדל לקדש שם שמים, גם בימי השואה כשזה דרש ממנו מסירות נפש, ועכשיו, בזקנתו, הוא מתפלל רק שלא יגיע חלילה חילול השם דרכו. הדברים נגעו בהם עמוקות. הם הרגיעו אותו ואמרו שהם רואים בעיניהם עד כמה הכול נעשה בזהירות ובניקיון, ואין שום סיבה לחשוש.

בסוף הברית אמרו שלא ראו מעולם עבודה מדויקת כל כך, ושעכשיו ברור להם שמי שנלחם במצווה מונע משנאה ולא מדאגה לתינוקות. כמה ימים אחר כך הופיעה בעיתון כתבה של שלושה עמודים שלמים, חמה ומכבדת כל כך, שרבים היו בטוחים שמישהו שילם עליה.

ר' אברהם רצה לקנות עמוד אחד ולא יכול היה. מה שלא הצליח לעשות בכסף, עשו בשבילו כמה דמעות כנות של יהודי שכל רצונו היה לכבד את שם שמים. כשאדם מתכוון באמת לשם שמים, הקדוש ברוך הוא פותח לו דלתות שלא חלם עליהן, ולפעמים התפילה השקטה שלנו היא הנאום החזק ביותר.