זר פרחים, סל פירות – וארבעת המינים לברית המועצות

בימים שבהם כל מצווה בברית המועצות הייתה סכנה של ממש, יצא ר' חנוך לדרך עם מטען מיוחד: שלוש מערכות של ארבעת המינים. התוכנית הייתה פשוטה על הנייר וקשה מאוד במציאות – להגיע לשלוש ערים גדולות ולהשאיר בכל אחת מהן סט אחד, בשביל יהודים שהחג שלהם נשאר בלי לולב ובלי אתרוג. כך מובא בספר "ויתהלך חנוך".

כבר בכניסה למוסקבה הרגיש את יד ההשגחה. איש בביקורת לא פתח את המזוודות ולא שאל דבר. בבוקר הלך לבית הכנסת, ישב ליד יהודי שהכיר מביקורים קודמים, ובזמן שנראה כמתפלל מתוך הסידור לחש לו ביידיש מה הוא מביא. השניים קבעו להיפגש בפארק גורקי – מקום שבו אנשי הק.ג.ב. מסתובבים בכל פינה, ושום חפץ לא יכול לעבור מיד ליד בלי להיראות.

הפתרון היה חכם במיוחד. ר' חנוך ביקש מהמלון זר פרחים גדול וסלסלת פירות. את הלולב וההדסים שתל בין הפרחים, ואת האתרוג הטמין בין הפירות. בפארק נראה כמו אורח נדיב שמביא מתנה לחבר, ומסר את הכול בלי שאיש יחשוד.

משם נסע לקייב, שם רק ידע את שם הרחוב של בית הכנסת. הוא עבר את כל הרחוב הארוך במונית ולא מצא דבר. במקום לוותר ביקש מהנהג לחזור לאט לאט, ופתאום ראה צריף ישן ורעוע. בפנים ישבו כמה זקנים במניין. בהתחלה פחדו לדבר עם אורח זר, ורמזו לו שגם לקירות יש אוזניים. אבל כשהבינו שהוא באמת בא לשמח אותם, נפתחו הלבבות, וחלקם בכו מהתרגשות – כבר שנים רבות לא היו להם ארבעת המינים.

את הסט האחרון הביא ללנינגרד, לאחיו של הרב מדליה, רבה של קהילה באנטוורפן. איש אינו יודע כמה יהודים בירכו באותה שנה על הלולב בזכות המסע הזה.

הסיפור מזכיר לנו כמה כוח יש למצווה אחת שאדם מוכן להתאמץ בשבילה. ר' חנוך לא שאל אם זה קל או בטוח, אלא איך אפשר לשמח עוד יהודי. וגם אנחנו, בלי סכנות ובלי מסך ברזל, יכולים לחפש בכל יום את הדרך להביא קצת שמחה ואור למי שזקוק לה.

הסיפור מבוסס על פרסום באתר הידברות.